נשים רבות בגילאי 40 ומעלה סובלות מדליפת שתן. בעיה זו באה לידי ביטוי כ"בריחת שתן" לאורך היום ועלולה להתרחש במגוון סיטואציות.
מהם הסיבות הגורמות לדליפת שתן? כיצד מאבחנים את הבעיה? מתי נציע טיפול, ומהן אפשרויות הטיפול הקיימות ? במאמר זה תמצאו את כל התשובות בנושא.
מנגנונים האחראיים על השליטה בשתן
שתן הוא תוצר סינון חומרי פסולת המתרחש בכליות ונמשך לאורך כל שעות היממה. השתן זורם מהכליות דרך השופכנים ונאגר בכיס השתן. בעת הצורך, כיס השתן מתכווץ ושתן זורם החוצה מהגוף דרך השופכה.
לאורך רוב שעות היממה, כיס השתן אוגר שתן. על מנת לבצע את הפעולה הזו יש צורך בהרפיית השריר הנמצא בשלפוחית השתן תוך סגירת מנגנון הסוגרים בשופכה, שימנע בריחת שתן לא רצונית. כאשר כיס השתן מגיע לנפח מסוים, ובהתאם לזמן ולמקום, המוח יכול ליזום השתנה שתבוא לידי ביטוי בכיווץ שריר כיס השתן והרפיית מנגנון הסוגרים בשופכה שיאפשר זרימת שתן מהגוף החוצה.
השופכה באישה הינה צינור קצר יחסי (3.5-4 ס״מ) המורכב משריר, כלי דם ושכבת תאי ציפוי פנימיים. בזמן אגירת שתן השופכה סגורה, ובזמן מתן שתן השופכה נפתחת.
לפני שנדבר על דליפת שתן כדאי להכיר את מנגנון השליטה בגוף האישה (Continence mechanism).
בגוף האישה הקיימים שלושה מנגנונים האחראיים על מניעת דליפת שתן:
- כלי הדם בשופכה – השופכה עצמה עשירה בכלי דם, עושר זה מוביל ל"אפקט אטימה" – מצב בו כלי הדם נדבקים זה לזה ויוצרים התנגדות לזרימת השופכה בצינור. חוסר באסטרוגן בגיל הבלות מוביל להידלדלות בכלי הדם, שבתורה מורידה את אפקט האטימה.
- מנגנון הסוגרים – הסוגרים הם למעשה מערכת שרירים העוטפים את השופכה ואחראיים על אטימה חיצונית של השופכה בזמן אגירת שתן. עם הגיל שרירים אלו נחלשים.
- מנגנון התמיכה של השופכה – מנגנון זה כולל שרירים ורצועות הממוקמים ברצפת האגן ותומכים את השופכה. מערכת התמיכה מהווה מעין משטח קשיח מולו נלחצת השופכה ומאפשרת פעולה תקינה של הסוגרים. גיל, גנטיקה, לידות ועוד מגוון גורמים יכולים לפגוע במערכת התמיכה הזו.
סוגי דליפות שתן
דליפת שתן (בריחת שתן ,איבוד שתן, אי נקיטת שתן) מוגדרת כיציאה של שתן בצורה לא נשלטת. היא לא מחייבת כמות שתן מסוימת וגם איבוד של טיפות בלבד אינו מצב תקין. דליפת שתן היא ביטוי לפגיעה ביכולת האגירה של כיס השתן.
ישנם מספר מצבים רפואיים שונים שיכלים לגרום להופעה של דליפת שתן:
- דליפת שתן במאמץ – מדובר במצב בו הלחץ התוך בטני מתגבר על הלחץ אותו מערכת השליטה בשתן יודעת לספק. באופן קלאסי הוא בא לידי ביטוי כבריחת שתן בזמן שיעול, עיטוש, צחוק או פעילות גופנית. אבל לעיתים הוא יתבטא כבריחת שתן במעבר מישיבה לעמידה, בקיום יחסי מין, בהליכה מהירה ועוד. ההערכה היא שאחת מכל 10 נשים תסבול מדליפת שתן במאמץ לאורך החיים, החל מהעשור הרביעי לחיים, כאשר שכיחות הבעיה עולה עם הגיל.
- דליפת שתן מדחיפות – מדובר בבעיה בשלפוחית השתן ולא במערכת הסוגרים שלה. לרוב דליפת השתן לא תגרם על ידי פעילות מקדימה אלא תתבטא כתחושה פתאומית של צורך עז לתת שתן ולעיתים אף בריחת שתן לפני שהאישה תספיק להגיע לשירותים.
- דליפת השתן משולבת – שילוב של בעיה בשלפוחית השתן וחולשה של מערכת הסוגרים.
בנוסף ישנם סוגים נוספים של דליפות שתן שאין זה המקום לפרטם.
האם דליפת שתן היא בעיה נשית בלבד?
תחושת דחיפות במתן שתן מתרחשת בשיעור דומה בקרב נשים וגברים, אך שיעור המקרים בהם מתלווה לתחושה זו דליפת שתן שכיחה יותר בקרב נשים.
בכל הנוגע לדליפת שתן במאמץ – מדובר בעיקר בבעיה נשית. שכיות הופעתה בקרב גברים נמוכה ונלווית לרוב לניתוחי אגן בעקבות מחלה סרטנית (כריתת ערמונית רדיקלית, כריתת מעי גס/ רקטוםֿ), או בעקבות טראומה חיצונית לאגן.
מהם הגורמים לדליפת שתן במאמץ?
ישנם מספר גורמים אפשריים לדליפת שתן במאמץ:
- גנטיקה – לגנטיקה השפעה נרחבת ומשולבת על מערכת השתן ורצפת האגן ולכן היא גורם הסיכון המשמעותי ביותר, כאשר נשים להן קרובת משפחה בדרגה ראשונה הסובלת מהבעיה, נמצאות בסיכון גדול יותר לסבול מדליפת שתן בעצמן סיכון יחסי של פי 2-3).
- לידות – עליה במספר הלידות מעלה את הסיכון לסבול מדליפת שתן במאמץ. גורם נוסף הוא משקל הילוד – לידה של תינוק במשקל העולה על 4 ק"ג מעלה את הסיכון לסבול מהבעיה בעתיד )סיכון יחסי של פי 2-3). גם לידות מכשירניות (בייחוד לידת מלקחיים) מעלות את הסיכון לדליפת שתן, כיוון שהן עלולות לגרום לפגיעה עצבית אגנית ו/או במערכת התמיכה לשופכה ברצפת האגן. לידות ממושכות, וכן לידות חטופות, עלולות גם הן להגדיל את הסיכון לסבול מדליפת שתן במאמץ.
- משקל – השמנת יתר עלולה להגדיל את הסיכויים לסבול מהבעיה בעתיד ביחוד כאשר ה-BMI עולה על 30.
- ניתוחי אגן – ניתוחים או טראומה אחרת לאגן, עלולים להוביל לפגיעה במערכת השרירים והעצבים באזור האגן, שתוביל בתורה לדליפת שתן.
- מחלות כרוניות של דרכי האויר – מחלות ריאה כדוגמת אסתמה ו- COPD, המתבטאות בשיעול כרוני, עלולות גם הן להגדיל את הסיכון לדליפת שתן במאמץ.
- עצירות ממושכת – נשים הסובלות מעצירות כרונית מפעילות לעתים לחץ רב ומתמשך על אזור האגן, דבר שבתורו עלול להוביל לפגיעה במנגנוני השליטה בשתן.
מהם התסמינים הנלווים לדליפת שתן במאמץ?
מעבר לבריחת השתן, לעתים דליפת שתן במאמץ תתבטא בתחושת דחיפות לתת שתן ולמתן שתן בתכיפות גבוהה לאורך היום.
מתי כדאי לפנות לרופא?
אם את סובלת מדליפת שתן במאמץ, ומרגישה שהבעיה מפריעה לך לנהל שגרת חיים תקינה ופוגעת באורח החיים שלך – כדאי לפנות לרופא.
נשים רבות מדווחות שדליפת שתן במאמץ גורמת להן לשנות או אף להימנע מפעילויות שביצעו בעבר, כמו פעילות ספורטיביות ואף מקיום יחסי מין.
בנוסף, לדליפת שתן השפעות פסיכולוגיות ורגשיות, והיא עלולה לפגוע בדימוי העצמי ובתחושת הבטחון העצמי של נשים.
נשים אחרות נמנעות מפנייה לרופא בשל תחושת בושה ורצון להסתיר את הבעיה, ואחרות פשוט אינן מודעות לאפשרויות הטיפול בבעיה. כך או כך, חשוב לפנות לרופא אם את מרגישה שדליפת השתן משפיעה על חייך.
כיצד מאבחנים דליפת שתן במאמץ?
הצעד הראשון באבחון הבעיה הוא פנייה לאורולוג תפקודי או אורו-גניקולוג. בפגישה, הרופא יישאל אותך על מצבך הרפואי, ההיסטוריה הרפואית האישית והמשפחתית שלך, האם קיימות מחלות רקע, ומהם ההרגלים שלך בשגרה. בנוסף, הוא יבקש ממך לתאר את התסמינים מהן את סובלת. לאחר מכן יבצע הרופא בדיקה גופנית לא פולשנית. במידת הצורך ייתכן שהרופא יפנה אותך לביצוע בדיקות נוספות כמו בדיקות דם, שתן והדמיה, על מנת לשלול בעיות רפואיות אחרות.
ייתכן שהרופא יציע לך לנהל יומן השתנה – בו תתעדי מדי יום את שעות ההשתנה, וכמויות השתן בכל פעם (באמצעות מדידה בכלי איסוף שתן).
יתכנו מצבים מסוימים אשר ידרשו בדיקות פולשניות כדוגמת ציסטוסקופיה או בדיקת אורודינמיקה.
כיצד מטפלים בדליפת שתן במאמץ?
השלב הראשון בטיפול בדליפת שתן במאמץ - שינוי באורח החיים
- הפחתה בצריכת משקאות משתנים כמו קפה או משקאות ממותקים. הקניית הרגלי שתייה ״נכונים״ – צריכת נוזלים מאוזנת לאורך היום, הימנעות מצריכת כמויות גדולות של נוזלים בבת אחת.
- איזון משקל עודף – תסייע בתורה להפחית את דליפת השתן.
- הפסקת מעישון – עישון תורם לעלייה במשקל ולשיעול ולכן עלול להגביר את דליפת השתן.
- איזון מחלות רקע כדוגמת סוכרת ומחלות ריאה המובילות לשיעול.
- טיפול בעצירות – הפחתת הלחץ התוך בטני בזמן המאמץ בשירותים יסייע בשליטה על דליפת השתן.
השלב השני בטיפול - פיזיותרפיה של רצפת האגן
פיזיותרפיה של רצפת האגן תוכל לסייע בהקניית הרגלי השתנה נכונים, לצד לימוד תרגילים לחיזוק רצפת האגן, שיסייעו בהגברת תפקוד הסוגרים.
בנוסף, ישנם תכשירים שניתן להכניס לנרתיק, הפועלים ליצירת לחץ על השופכה ומונעים את דליפת השתן במאמץ.
השלב השלישי בטיפול - פעולה זעיר פולשנית
אם הפיזיותרפיה אינה יעילה מספיק, ייתכן שהרופא ימליץ לך על הזרקה של חומר שמשפר את יכולת האטימה, לתוך השופכה. מדובר בהליך זעיר פולשני שמבוצע באשפוז יום בטשטוש, כמעט ללא תופעות לוואי. עם זאת, חשוב להדגיש שאחוזי ההצלחה של ההליך אינם גבוהים, ועומדים על 50%.
השלב הרביעי בטיפול - הליך כירורגי
הניתוח הנפוץ ביותר לתיקון דליפת שתן נקרא מתלה אמצע שופכה או באנגלית Tension free Vaginal Tape (TVT). בניתוח זה משחזרים את התמיכה לשופכה באמצעות סרט סינתטי. לניתוח זה אחוזי הצלחה גבוהים של מעל 80% , ותוצאות הניתוח יכולות להישמר למשך שנים רבות.
מחקר שפורסם בשנת 2001 ועקב אחר ההשפעות ארוכות הטווח של ניתוחTVT בקרב מטופלות שסבלו מדליפת שתן ודחיפות במתן שתן, מצא כי לאחר 56 חודשים כ-84.7% מהמטופלים נרפאו לחלוטין מהבעיה, בבחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית, ורק 4.7% מהניתוחים שבוצעו נכשלו.
חשוב להדגיש כי TVT הינו הליך רפואי בטוח, כפי שעולה ממחקר פרוספקטיבי שפורסם בשנת 1998 ועקב אחר מטופלים שעברו את הניתוח, במשך שנה לפחות.
TVT אינו מתאים לנשים שעברו ניתוחים קודמים בשופכה או לנשים שעברו טיפולי הקרנות לאגן.
האם אפשר למנוע דליפת שתן במאמץ?
לצערנו לא ניתן למנוע לחלוטין דליפת שתן במאמץ. עם זאת, רכישת הרגלים נכונים והקפדה על אורח חיים בריא, הכולל הימנעות מעישון, איזון מחלות רקע, הפחתת משקל עודף וחיזוק שרירי רצפת האגן, יכולים לסייע בהפחתת הסיכון להופעת הבעיה.
